הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
נב.מסכת סוכה52a
וספדה הארץ - בנבואת זכריה ומתנבא לעתיד שיספדו על משיח בן יוסף שנהרג במלחמת גוג ומגוג וכתיב משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד שאפי' בשעת הצער צריך להבדיל אנשים מנשים: שעסוקין בהספד - באותה שעה והמצטער אינו מיקל ראשו מהר ועוד שאין יצר הרע שולט כדקאמר קרא והסירותי את לב האבן ולקמן אמר שהקב"ה שוחטו כו' אמרה תורה כו': כאן שעסוקין בשמחה - וקרובה לקלות ראש ועוד שיצה"ר שולט עכשיו לא כל שכן: והביטו אלי את אשר דקרו - יסתכלו בהרוג שלפניהם: וספדו עליו כמספד על היחיד - כאדם המספיד על בן יחיד שהיה לו ומת: צדיקים בוכים - שנזכרים בצערם שהיה להם לכבוש הרשע הזה בחייהם: כי יפלא בעיני וגו' - סיפיה דקרא גם בעיני יפלא: של בוכיא - עכביש שקורין איריני"א: ולבסוף - משאדם נמשך אחריו מעט מתגבר והולך בו: מושכי העון בחבלי השוא - בתחלה היו מביאין אותו עליהם ע"י חבלים שאינן של כלום: וכעבות העגלה - חבל עבה שקושרין בו את הפרה למחרישה: אספרה על חוק - אספר דבר זה להיות לחק ולזכרון: היום ילדתיך - היום אגלה לבריות שבני אתה: אם רעב שנאך - יצרך הרע רעב ותאב לעבירה: האכילהו לחם - הטריחהו במלחמתה של תורה דכתיב לכו לחמו בלחמי (משלי ט׳:ה׳): השקהו מים - תורה דכתיב בה הוי כל צמא לכו למים (ישעיהו נ״ה:א׳): ישלימנו לך - שיהא שלם יצרך עמך ואוהבך ואל ישיאך לחטוא וליאבד מן העולם: הצפוני - כדמפרש צפון בלבו של אדם: פניו אל הים הקדמוני - המקדש הראשון שהוא כים שהיו הכל נקבצים שם כים שכל הנחלים הולכים אליו: ועלה באשו וצחנתו - ומפני שהעלה באשה וסרחון שהניח האומות ונתגרה בישראל: נקדים וניזיל באורחא - נשכים בהשכמה קודם היום השכמה קרי קדמותא בש"ס: כי הוו פרשי מהדדי - שהיו משתי עיירות והגיעו לפרשת דרכים פירש זה לכאן וזו לכאן: אורחא רחיקא - דרך רחוקה היא בין שתי מקומותינו ואי אפשינו עוד לילך יחד: וצוותין בסימא - אילו היינו יכולים לילך בדרך אחד היה נעים צוות שלנו: אי מאן דסני לי - אם היה שונאי מתייחד עם האשה לא הוה מצי אוקומי אנפשיה מלחטוא ועל עצמו היה אומר: תלא נפשיה - נשען על בריח הדלת כאדם שמחשב ומצטער:
הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד״. אמרו: והלא דברים קל וחומר: ומה לעתיד לבא, שעוסקין בהספד ואין יצר הרע שולט בהם — אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד. עכשיו, שעסוקין בשמחה ויצר הרע שולט בהם — על אחת כמה וכמה. הא הספידא מאי עבידתיה? פליגי בה רבי דוסא ורבנן. חד אמר: על משיח בן יוסף שנהרג, וחד אמר: על יצר הרע שנהרג. בשלמא למאן דאמר על משיח בן יוסף שנהרג, היינו דכתיב: ״והביטו אלי את אשר דקרו וספדו עליו כמספד על היחיד״. אלא למאן דאמר על יצר הרע שנהרג — האי הספידא בעי למעבד? שמחה בעי למעבד! אמאי בכו? כדדרש רבי יהודה: לעתיד לבא, מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע, ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין והללו בוכין. צדיקים בוכין ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה! ורשעים בוכין ואומרים: היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה! ואף הקדוש ברוך הוא תמה עמהם, שנאמר: ״כה אמר ה׳ צבאות כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם גם בעיני יפלא״. אמר רב אסי: יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא, ולבסוף דומה כעבותות העגלה, שנאמר: ״הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה״. תנו רבנן: משיח בן דוד שעתיד להגלות במהרה בימינו, אומר לו הקדוש ברוך הוא: שאל ממני דבר ואתן לך, שנאמר: ״אספרה אל חוק וגו׳ אני היום ילדתיך. שאל ממני ואתנה גוים נחלתך״. וכיון שראה משיח בן יוסף שנהרג, אומר לפניו: רבונו של עולם! איני מבקש ממך אלא חיים. אומר לו: חיים, עד שלא אמרת כבר התנבא עליך דוד אביך, שנאמר: ״חיים שאל ממך נתתה לו וגו׳״. דרש רבי עוירא ואיתימא רבי יהושע בן לוי: שבעה שמות יש לו ליצר הרע. הקדוש ברוך הוא קראו ״רע״, שנאמר: ״כי יצר לב האדם רע מנעוריו״. משה קראו ״ערל״, שנאמר: ״ומלתם את ערלת לבבכם״. דוד קראו ״טמא״, שנאמר: ״לב טהור ברא לי אלהים״, מכלל דאיכא טמא. שלמה קראו ״שונא״, שנאמר: ״אם רעב שנאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וה׳ ישלם לך״. אל תקרי ״ישלם לך״, אלא ״ישלימנו לך״. ישעיה קראו ״מכשול״, שנאמר: ״סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי״. יחזקאל קראו ״אבן״, שנאמר: ״והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר״. יואל קראו ״צפוני״, שנאמר: ״ואת הצפוני ארחיק מעליכם״. תנו רבנן: ״ואת הצפוני ארחיק מעליכם״ — זה יצר הרע, שצפון ועומד בלבו של אדם. ״והדחתיו אל ארץ ציה ושממה״ — למקום שאין בני אדם מצויין להתגרות בהן. ״את פניו אל הים הקדמוני״ — שנתן עיניו במקדש ראשון והחריבו, והרג תלמידי חכמים שבו. ״וסופו אל הים האחרון״ — שנתן עיניו במקדש שני והחריבו, והרג תלמידי חכמים שבו. ״ועלה באשו ותעל צחנתו״ — שמניח אומות העולם, ומתגרה בשונאיהם של ישראל. ״כי הגדיל לעשות״ — אמר אביי: ובתלמידי חכמים יותר מכולם. כי הא דאביי שמעיה לההוא גברא דקאמר לההיא אתתא: נקדים וניזיל באורחא. אמר: איזיל אפרשינהו מאיסורא. אזל בתרייהו תלתא פרסי באגמא. כי הוו פרשי מהדדי, שמעינהו דקא אמרי: אורחין רחיקא, וצוותין בסימא. אמר אביי: אי מאן דסני לי הוה, לא הוה מצי לאוקומי נפשיה. אזל תלא נפשיה בעיבורא דדשא ומצטער. אתא ההוא סבא, תנא ליה: כל הגדול מחבירו — יצרו גדול הימנו. אמר רבי יצחק: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, שנאמר: ״רק
סוכה נב.