הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
לב.מסכת ביצה32a
הוא דאמר כי האי תנא - שמואל דאמר לעיל דאפי' ביו"ט אינו מפקיע דאמר כי האי תנא דאמר נמי בחותמות שבקרקע דאפילו ביו"ט אין מפקיע: תרצת לך רישא - דמלתא דשמואל בחותמות שבקרקע דמסייע ליה האי תנא: סיפא קשיא - דאמר שמואל ושל כלים אפילו בשבת מתיר ומפקיע וחותך והאי תנא תני ושל כלים בשבת מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך: הא מני רבי נחמיה היא - כלומר לעולם מותר להפקיע ולחתוך דאין בהם משום סתירה ולהאי תנא גופיה אם יכול להפקיע ולנתק בידו שרי והא דקאסר משום טלטול סכין קאסר ורבי נחמיה היא דאמר בערובין (דף לה.) אפילו תרווד ואפילו טלית אין ניטלין אלא לצורך תשמיש שהן מיוחדין לו וסכין לאוכלין הוא דמיוחד ולא לחותמות ובהא לא סבירא ליה לשמואל כוותיה: אי הכי - דרבי נחמיה היא: שבות שבת - דטלטול שבות הוא ולא החמיר בטלטול יום טוב כבשל שבת: מסיקין בכלים - דבני טלטול נמי נינהו ומטלטלן נמי להסיקן: אין מסיקין בשברי כלים - שנשברו בי"ט דהשתא לא חזי לטלטול ואי משום דחזו להסקה אתמול לא להכי קיימי: מסיקין בין בכלים כו' - דלית להו מוקצה: אין מסיקין לא בכלים - דאין ניטלין אלא לצורך תשמישן וכ"ש בשברי כלים דנולד הוא והא רבי נחמיה היא ומציעתא ר"ש וקמייתא רבי יהודה וש"מ ביו"ט א"ר נחמיה דהא הסקה ביו"ט קאי: תרי תנאי - חד אמר שני ליה שבות שבת משבות י"ט וחד אמר לא שני ליה: מתני' אין פוחתין את הנר - ליטול אחד מן הביצים של יוצר ולתחוב אגרופו לתוכו לחקוק נר קרוייזי"ל בלעז מפני שעושה כלי: ואין עושין פחמין - דאינהו נמי כלי נינהו לצורפי זהב ופתילה נמי כלי היא להדלקה שצריכה עשייה ותקון: חותכן באור - בגמרא מפרש מאי שנא אור מסכין: גמ' דפחיתת נר מנא הוא - קודם שצרפו בכבשן: משנגמרה מלאכתן - חקיקתם: משיצרפו - משיחזקם ע"י צירוף האור בכבשן מצרף בלשון חכמים מחזק ומקשה כלי חרס וכלי מתכות בדבר המחזקן בין (ביד) [במים] בין באור: וממאי - דס"ל לר"מ בנר כשאר כלי חרס בשלמא שאר כלי חרס גדולים הם ואם אינן ראויין למים וליין ולדבר לח מפני שממחן חזו מיהו לדבר יבש כגון פירות אבל נר קטן הוא וכי לא חזי למלתיה למאי חזי ומשני חזי לקבולי ביה פשיטי: איכא דאמרי אמר רב יוסף - מתני' דקתני פחיתת הנר מנא הוא ר"א ברבי צדוק היא דאמר לפני חקיקה לאו מנא הוא אבל חקיקה משוי ליה מנא: אלפסין חרניות - מפרש לקמן קערות של בני עיירות שאינן בני כרכים גדולים ואין מקפידין על כלים נאים ומשנפשטה הקערה של חרס אוכלין בה בשר ואין ממתינין עד שתתחקק ותצרף בכבשן: טהורות באהל המת - דלגבי אהל המת בעינן תוך לכלי חרס דכתיב וכל כלי פתוח (במדבר י״ט:ט״ו) משמע דיש לו פתח וכן לכל טומאת מגע: וטמאות במשא הזב - שהזב מטמא כלי חרס בהסט דנפקא לן בתורת כהנים מוכל כלי חרס אשר יגע בו הזב וגו' (ויקרא ט״ו:י״א) ודרשינן התם זה הסטו וכיון דמטמי ליה הסט מאבראי לא בעי תוך וקסבר ת"ק כלי נינהו הואיל ומשתמשין בהן כמות שהן הלכך מקבלין טומאה בדבר הראוי לטמאן: ר"א אומר - אין להם שום טומאה דלאו כלי נינהו: לפי שלא נגמרה מלאכתן - חקיקתן הא נחקקו מטמאות מדאפלוג באלפסין אלמא לר"א חקיקה משויא להו מנא: דחזי לקבולי מידי - משנחקקו ומיהו קודם חקיקה לא דסופן ליחקק: לאוליירין - מחמי חמין ומרחצאות ואע"ג דלצורך י"ט הן עושין: מי שרי - להחם והלא גזרו על הרחיצה במסכת שבת (דף לח: ודף מ.) ואפילו הוחמו מבעוד יום וכל שכן להחם חמין לא הותר מעולם: להזיע - מכניס הפחמים לתוכו ובני אדם נכנסין ומזיעין וקודם שגזרו על הזיעה נשנת משנה זו:
דאמר כי האי תנא, דתניא: חותמות שבקרקע — מתיר, אבל לא מפקיע ולא חותך, אחד שבת ואחד יום טוב. ושבכלי — בשבת מתיר, אבל לא מפקיע ולא חותך, ביום טוב — מתיר ומפקיע וחותך. תרצת לך רישא, אלא סיפא קשיא! הא מני — רבי נחמיה היא, דאמר: כל הכלים אין ניטלין אלא דרך תשמישן. אי רבי נחמיה, מאי איריא שבת? אפילו יום טוב נמי! וכי תימא שניא ליה לרבי נחמיה בין שבות שבת לשבות יום טוב, ומי שניא ליה? והתני חדא: מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים, ותניא אידך: מסיקין בין בכלים בין בשברי כלים, ותניא אידך: אין מסיקין לא בכלים ולא בשברי כלים. ומשני, לא קשיא: הא רבי יהודה, הא רבי שמעון, הא רבי נחמיה! תרי תנאי ואליבא דרבי נחמיה. מתני׳ אין פוחתין את הנר מפני שהוא עושה כלי, ואין עושין פחמין ביום טוב, ואין חותכין את הפתילה. רבי יהודה אומר: חותכה באור. גמ׳ מאן תנא דפחיתת נר מנא הוא? אמר רב יוסף: רבי מאיר היא. דתניא: כלי חרס, מאימתי מקבל טומאה — משנגמרה מלאכתו, דברי רבי מאיר. רבי יהושע אומר: משיצרפו בכבשן. אמר ליה אביי: ממאי? דלמא עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם אלא דחזי לקבולי ביה מידי, אבל הכא למאי חזי? לקבולי ביה פשיטי. איכא דאמרי, אמר רב יוסף: רבי אליעזר ברבי צדוק היא, דתנן: אלפסין חרניות — טהורות באהל המת, וטמאות במשא הזב. רבי אליעזר ברבי צדוק אומר: אף טהורות במשא הזב, לפי שלא נגמרה מלאכתן. אמר ליה אביי: דלמא עד כאן לא קאמר רבי אליעזר ברבי צדוק התם, אלא דחזי לקבולי ביה מידי, אבל הכא למאי חזי? לקבולי ביה פשיטי. תנו רבנן: אין פוחתין את הנר, ואין עושין אלפסין חרניות ביום טוב. רבן שמעון בן גמליאל מתיר באלפסין חרניות. מאי חרניות? אמר רב יהודה: ערניות. מאי ערניות? אמר אביי: צעי חקלייתא. ואין עושין פחמין. פשיטא, למאי חזי? תני רבי חייא: לא נצרכה אלא למוסרן לאוליירין לבו ביום. ובו ביום מי שרי? כדאמר רבא: להזיע, וקודם גזרה. הכא נמי: להזיע, וקודם גזרה. ואין חותכין את הפתילה לשנים. מאי שנא בסכין דלא —
ביצה לב.