הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
יד:מסכת ערכין14b
איבעיא להו לרבנן אית להו גז"ש ומפקין ליה לחומש או דלמא כו' - קשה לרבינו אלחנן אמאי לא נילף מינהון ג"ש נהי דבנין אב לא ילפינן מינייהו מ"מ ג"ש נילף מינייהו ונראה לר' מדאיצטריך למיכתב חומש גבי מקדיש שדה אחוזה וגבי מקדיש את ביתו ומצינו למילף חד מחבריה בג"ש ולא ילפינן אלא כתב חומש לכל חד וחד ש"מ שני כתובין הבאים כאחד ולא ילפינן מינייהו בעלמא אפילו בג"ש: (לעיל) הוו להו שני כתובין הבאין כאחד - וא"ת מה ענין זה לשני כתובין הבאין כאחד כיון דגבי שדה מקנה איכא ג"ש למילף חומש משדה אחוזה וגבי מקדיש בית ליכא ג"ש ושמא הכא דכתיב והעריך גבי מקדיש בית כמאן דכתיב וחשב או שמא י"ל וחשב אין זו ג"ש גמורה אע"ג דקרי ליה הספר ג"ש וה"נ אשכחן בפ"ק דב"ק (דף ו:) גבי נאמר שדה למעלה ונאמר שדה למטה קרי ליה התם ג"ש ואור"י דאינו ג"ש גמורה או שמא י"ל משום דכתיב קודש גבי מקדיש שדה אחוזה וכתיב נמי קודש [גבי] מקדיש בית וקודש קודש ג"ש גמורה היא מש"ה קרי ליה ב' כתובין הבאים כאחד: במועד אין בתם לא לימא מתני' דלא כרבי עקיבא כו' - אסיפא דסיפא קאי דקתני חבל בזה ובזה משלם נזק שלם אבל לא מצי למימר דקאי אהמית העבד ולא אהמית בן חורין דבהא לא פליג רבי עקיבא דתם אינו משלם לא כופר ולא שלשים של עבד כדאיתא בב"ק בפ' שור שנגח ד' וה' (בבא קמא דף מב:): בושת הכל לפי המבייש והמתבייש - ופגם מפרש בכתובות (דף מ:) אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשפחה בתולה יותר מבעולה להשיאה לעבדו שעשה לו קורת רוח: יאמרו בת מלכים חמשים בת הדיוט חמשים - יש תימה קצת דבמשנה תני אחד הגדולה שבכהונה ואחד הקטנה שבישראל נותן חמשים ומאי שנא דהכא מזכיר בגמ' הגדולה בת מלכים ובמשנה תנא גדולה שבכהונה:
אי משום קרא - דאשר לא משדה אחוזתו דלמא לאו למעוטי הקדישה ואח"כ מת אביו אלא למעוטי מת אביו ואח"כ הקדישה וכדדריש ליה רבי מאיר: בתר פדיון - וכיון דבשעת פדיון מת אביו הויא לה שדה אחוזה: א"כ - דלכדר' מאיר הוא דאתא לכתוב רחמנא וכו': פודן בשויהן - ואע"ג דאחוזה נינהו: לא גאלם - ומכרם גזבר לאחר: יוצאין לכהנים ביובל - כדכתיב (ויקרא כ״ז:כ״א) ואם לא יגאל וגו' וכתיב והיה השדה בצאתו ביובל וגו': שדה אמר רחמנא - והיה השדה בצאתו ביובל וגו' (שם): פחות משתי שנים - ואע"ג דמוכר קרקע לחבירו אין רשאי לגאול עד שתהא שתי שנים ביד הלוקח כדכתיב (שם כה) במספר שני תבואות וגו': לא גאלם אין יוצאין לכהנים ביובל - אם מכרם גזבר לאחר: ליפרקו אגב ארעייהו - מקום מושב האילן ולהדרו לבעלים אגב ארעייהו אם מכרן והגיע היובל ואמאי אמר מכר אילנות ולא גאלם אין חוזרין לבעלים ביובל: משיפולא - מקום מושב האילן עד תהומו: מחמת טענה - שטוענו שהזכיר לו שם קרקע: שדה מקנה כתיב (שם כז) וחשב לו הכהן את מכסת הערכך: לפי שנאמר - בגאולת שדה אחוזה זרע חומר שעורים: ת"ל מכסת - מנין דמיו דהיינו שויין: נאמר כאן - בשדה מקנה ולהלן בשדה אחוזה: דבר קצוב - חמשים כסף: מי אית להו הך גזירה שוה - דוחשב ומפקי ליה לחומש למילף חומש אשדה מקנה משדה אחוזה: חומש בשדה אחוזה ובמקדיש בית בפרשת בחקתי וחומש דבהמה טמאה וטהורה ומעשר שני נמי התם כתיב: תניא כוותיה דרבא - דאין חומש בשדה מקנה: ולא מטעמיה - דאילו טעמא דרבא מדגלי חומש בכל הנך דוכתי וטעמא דברייתא מדהיקישו לערכין לאדם שהעריך עצמו או חבירו: מתני' המית בן חורין נותן שויו - דכתיב במועד (שמות כ״א:ל׳) אם כופר יושת עליו וגו' ותניא בב"ק (דף מ.) ונתן פדיון נפשו דמי ניזק: חבל בזה ובזה - בין בעבד בין בבן חורין ולא המיתו משלם נזק שלם: גמ' במועד אין בתם לא - אסיפא קאי דקתני חבל בזה ובזה כו' דרישא פשיטא לן דקנס דעבד לא שייך בתם דכתיב בתם ובעל השור נקי ואמרי' בב"ק בפ' שור שנגח ארבעה וחמשה (דף מב.) נקי מדמי עבד וקתני נמי המית בן חורין נותן שויו ודמי כופר לא שייך בתם דהתם נמי אמרינן נקי מחצי כופר: אף תם שחבל באדם וכו' - בב"ק בפ' המניח את הכד שני שוורים תמים שחבלו זה בזה כו' ר' עקיבא אומר אף תם שחבל באדם משלם במותר נזק שלם והיינו במותר אם חבל גם האדם בשור ושמו בית דין חבלה שבאדם יותר על חבלה שבשור בעל השור משלם אותו מותר נזק שלם. אלמא תם שחבל באדם משלם נזק שלם: איידי דבעי למיתני סיפא המית עבד המית בן חורין כו' משום הכי - נקט ברישא מועד. והאי דקאמר סיפא לאו סיפא ממש אלא סיפא דרישא היא דמועד ברישא קתני לה: מתני' פגם - מפרש בכתובות (ד' מ.) שמין אותה כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בתולה לשפחה בעולה להשיאה לעבדו שיש לו קורת רוח הימנו: גמ' מכל מילי - ובושת ופגם לא ליתיב ליה: בעל בת הדיוטות כו' - בתמיה אבל השתא כי יהיב בושת יש חילוק בין בת מלכים לבת הדיוטות:
לומר: ״אם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו״ — שדה שאינה שדה אחוזה, יצתה זו שהיא שדה אחוזה. אילו לרבי יהודה ולרבי שמעון, אפילו הקדישה ואחר כך מת אב — שדה אחוזה הויא. מאי טעמא? אי משום קרא — קרא לכדרבי מאיר הוא דאתא! אלא לאו משום דאזיל בתר פדיון? אמר רב נחמן בר יצחק: רבי יהודה ורבי שמעון קרא אשכחו ודרוש. אם כן, לכתוב רחמנא: ״אם את שדה מקנתו אשר לא אחזתו״, מאי ״משדה״ — שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה. אמר רב פפא: הקדיש טרשין — פודן בשווין, מאי טעמא? ״בית זרע״ אמר רחמנא, והני לאו בני זריעה נינהו. לא גאלן — יוצאין [לכהנים] ביובל, מאי טעמא? ״שדה״ אמר רחמנא, כל דהו. מכר טרשין — נגאלין פחות משתי שנים, מאי טעמא? ״מספר שני תבואות״ אמר רחמנא, והאי לאו בני תבואה נינהו. לא גאלן — (חוזרת) [חוזרין] לבעלים ביובל, מאי טעמא? ״ושב לאחוזתו״ אמר רחמנא, והאי נמי אחוזה היא. הקדיש אילנות — (פודה) [פודן] בשוויהן, מאי טעמא? ״בית זרע״ אמר רחמנא, ולא אילנות. לא גאלן — אין יוצאין לכהנים ביובל, ״והיה השדה״ אמר רחמנא, ולא אילנות. מכר אילנות — אין נגאלין פחות משתי שנים, מאי טעמא? ״שני תבואות״ אמר רחמנא, והני בני תבואות נינהו. לא גאלן — אין חוזרת לבעלים ביובל, מאי טעמא? ״ושב לאחוזתו״ אמר רחמנא, ולא אילנות. אמר מר: הקדיש אילנות — (פודה) [פודן] בשווין. אמאי? וליקדשו אגב ארעייהו, וליפרקוה אגב ארעייהו! וכי תימא: אילנות אקדיש, ארעא לא אקדיש — והאמרי נהרדעי: מאן דמזבן ליה דקלא לחבריה, קני ליה משיפולא ועד תהומא! לאו מי איתמר עלה: בבא מחמת טענה! שדה מקנה נותן שוויו. תנו רבנן: ״במכסת״ — מה בא ללמוד? לפי שנאמר: ״זרע חמר שעורים בחמשים שקל כסף״, יכול אף שדה מקנה כן? תלמוד לומר: ״מכסת״. רבי אליעזר אומר: נאמר כאן ״וחשב״, ונאמר להלן ״וחשב״, מה להלן דבר קצוב, אף כאן דבר קצוב. איבעיא להו: רבנן אית להו גזירה שוה, ומפקין ליה לחומש, או דלמא לית להו גזירה שוה, ולית להו לחומש? אמר רבא: מסתברא לית להו גזירה שוה, מדגלי רחמנא חומש גבי שדה אחוזה וגבי מקדיש ביתו, הוו ליה שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין. ולמאן דאמר מלמדין, מדגלי רחמנא חומש במעשר, בבהמה טהורה, ובבהמה טמאה — הוה ליה טובא, ואין מלמדין. תניא כוותיה דרבא, ולא מטעמיה. תניא: ״במכסת הערכך״ — הקישו הכתוב לערכין, מה ערכין אין מוסיף חומש, אף שדה מקנה אין מוסיף חומש. מתני׳ בשור המועד שהמית את העבד להקל ולהחמיר, כיצד? אחד שהמית את הנאה שבעבדים ואת הכעור שבעבדים — נותן שלשים סלע. המית בן חורין — נותן שוויו. חבל בזה ובזה — נותן נזק שלם. גמ׳ במועד — אין, בתם — לא. לימא מתניתין דלא כרבי עקיבא, דתנן: רבי עקיבא אומר: אף תם שחבל באדם משלם במותר נזק שלם. אפילו תימא רבי עקיבא, הוא הדין דאפילו תם נמי, ואיידי דקא בעי למתני סיפא ״המית עבד״ ״המית בן חורין״, דבמועד הוא דמשכחת לה, בתם לא משכחת לה, משום הכי קתני מועד. מתני׳ באונס ובמפתה להקל ולהחמיר, כיצד? אחד שאנס ופיתה את גדולה שבכהונה ואת הקטנה שבישראל — נותן חמשים סלעים, והבושת והפגם — הכל לפי המבייש והמתבייש. גמ׳ אמאי? אימא: ״חמשים סלעים״ אמר רחמנא מכל מילי! אמר רב זעירא: יאמרו, בעל בת מלכים חמשים, בעל בת הדיוטות חמשים? אמר ליה אביי: אי הכי, גבי עבד נמי, יאמרו: עבד נוקב מרגלית — שלשים, עבד עושה מעשה מחט — שלשים? אלא אמר רב זעירא:
ערכין יד: