הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
קא:מסכת מנחות101b
ועגלה ערופה. לאו כשנערפה דא"כ תיפוק ליה משום נבילה אלא בששחטה וקא סבר ירידתה לנחל איתן אוסרתה ולמאן דאמר עריפתה אוסרתה נמי מצינן למימר דקא סבר ר"ש עגלה בשחיטה כשירה כדאמרינן בפ"ב דכריתות (דף כה.) אי נמי משערפה ועריפתה מטהרתה מידי נבילה כדמוכח בסוף חטאת העוף (זבחים דף ע:): אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים. הקשה ה"ר אליעזר ממיץ דהכא לא ממעט ר"ש מדכתיב אשר יאכל אלא איסור הנאה ובפרק כיסוי הדם (חולין דף פה. ושם) ממעט ר' שמעון אף טריפה מכיסוי משום דכתיב אשר יאכל ולא אמרי' איסורי הנאה דווקא וי"ל דהכא כתיב מכל האוכל דמשמע כל לרבויי אפילו אסור באכילה הילכך לא ממעט אלא איסור הנאה אבל התם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל כתיב ולא כתיב כל הילכך אמרינן ההיא דווקא דשרי באכילה: בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה. בסוף כל הבשר (חולין דף קטו:) יליף איסי איסור אכילה מהך ג"ש ואיסור הנאה מק"ו ונראה דהיינו טעמייהו דר"ש סבר אין ג"ש למחצה וילפינן מינה אף היתר הנאה ואיסי סבר אהני ג"ש ואהני ק"ו אי נמי משום דבההוא קרא דטריפה איירי נמי בקדשים שיצאו חוץ למחיצתן כדאמר בפרק בהמה המקשה (חולין דף סח:) דאסירי אף בהנאה וגלי קל וחומר דילפינן מינייהו ורבי שמעון דהכא סבר דפשטיה דקרא בטריפה מיירי: נאמר כאן אנשי קודש. וא"ת ונילף מבקודש באש תשרף דמיירי בפסול קודש כדאמר בפרק כל שעה (פסחים דף כד.) ואסירי בהנאה ויש לומר דילפינן עם קודש מאנשי קודש: פיגל במנחה מטמא טומאת אוכלין. וקשיא לרבי אושעיא תימה למאי דס"ד השתא דאיירי רבי אושעיא אפי' בהיה לו שעת הכושר תיקשי ליה מההיא דלעיל דמודה רבי שמעון בבשר בחלב הואיל והיתה לה שעת הכושר ויש לומר דהוה אמינא שעת הכושר דבשר בחלב כגון שנתערבה קודם בישול כגון דתרי ליה כולי יומא בחלבא ואח"כ בישל וכי האי גוונא לא היתה למנחה שעת הכושר קודם שהקדישה: ההיא דפרה מטמאה טומאת אוכלין. מפורש בבבא קמא (דף עז.) יפה: והא לן לפני זריקה דמצוה למיזרקיה. אי לאו הנך שינויי דאסיקנא לרבי אושעיא ברייתא גופא לא קשיא ליה מאי שנא פיגל במנחה דמטמא טומאת אוכלין ומאי שנא לן לפני זריקה דאין מטמא דמנחה היתה לה שעת הכושר קודם שהוקדשה:
ושור הנסקל - ששחטו לאחר שנגמר דינו דאי נסקל ממש מטמא טומאה חמורה דנבילה היא: ועגלה ערופה - ששחטה לאחר ירידתה לנחל איתן דאוסרתה: וצפורי מצורע - ששחטן: ופטר חמור - ששחטו לעובד כוכבים ולא בא עדיין לטומאת נבילות כגון בעודו מפרכס דאמרינן בהעור והרוטב (חולין דף קיז:) השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילות: פטר חמור - אסור בהנאה כל זמן שלא נפדה דקדוש בבכורה הוא ל"א ואפי' היו נבילות מטמא טומאת אוכלין וכגון דאיכא פחות מכזית דלא חזי לטומאת נבילות מצטרף לפחות מכביצה אוכלין להשלימו לכביצה: בשר בחלב - איכא תנא דאסר ליה בהנאה בפרק כל הבשר (חולין דף קיד:): הואיל והיתה לו שעת הכושר - דאי תרו ליה כולי יומא בחלבא לא מיתסר עד שיבשלנו: שאי אתה יכול להאכילו לאחרים - עובדי כוכבים שאסורים בהנאה: והאי דפיגל במנחה נמי אי אתה יכול להאכילו לאחרים - דבת שריפה היא ולקמן מוקי לה בשלא היתה לו שעת הכושר מעולם: אי הכי - דטעמא דר"ש משום אוכל שאתה יכול להאכילו הוא: מה להלן מותר בהנאה - כדכתיב לכלב תשליכון אותו והא הנאתו הוא מה שכלבו אוכל דמחשבתו עליו: ועוד לדידיה נמי - לצורך ישראל עצמו הוה ליה שעת הכושר אבל אינך לא הוה להו שעת הכושר לקבל טומאה ולא הותרו מעולם ואפילו שור הנסקל קודם שנגח דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ולטומאה נמי לא חזיא מחיים: לן לפני זריקה - לא היתה לו שעת הכושר: פיגל במנחה מטמאה טומאת אוכלין - וקשיא לרבי אושעיא: ליפרקינהו - כלומר והא קודם שקדשו בכלי יכול לפדותן ולאוכלן ואישתכח דהוה ליה שעת הכושר: פרה - אדומה אע"ג דאסורה בהנאה מודה ר"ש דמטמאה טומאת אוכלין: ואמר ריש לקיש - מאי שעת הכושר הוה לה: אומר היה ר' שמעון פרה נפדית על גב מערכתה - אפילו נשחטה כתיקונה אלמא אע"ג דלא פרקה הא חשיב ליה שעת הכושר הואיל ומצי למיפרקה: מצוה לפדותה - בתמיה: אבל היה לו שהות ביום כו' - וממילא הוה ידענא כ"ש לאחר זריקה: קודם שיראה לזריקה - דלא הוה ליה שהות: והא פיגל בין בקדשי קדשים כו' דמצוה למזרקיה - בלא מחשבה דאסור לשנות בקדשים:
הנסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע ופטר חמור ובשר בחלב כולם מטמאין טומאת אכלין. רבי שמעון אומר: כולן אין מטמאין טומאת אכלין, ומודה רבי שמעון בבשר בחלב שמטמא טומאת אכלין, הואיל והיתה לו שעת הכושר. ואמר רב אסי, אמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי שמעון? ״מכל האכל אשר יאכל״ – אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל, אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אינו קרוי אוכל. והא פיגל במנחה נמי, אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים הוא. אי הכי, בשר בחלב נמי תיפוק ליה, דאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוא. דתניא, רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה, שנאמר ״כי עם קדוש אתה לה׳ אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו״, ולהלן הוא אומר ״ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו״, מה להלן אסור באכילה ומותר בהנאה, אף כאן אסור באכילה ומותר בהנאה. חדא ועוד קאמר: חדא, דאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוא, ועוד, לדידיה נמי היתה לו שעת הכושר. מיתיבי: רבי שמעון אומר, יש נותר שהוא מטמא טומאת אכלין, ויש נותר שאינו מטמא טומאת אכלין. כיצד? לן לפני זריקה – אינו מטמא טומאת אכלין, לאחר זריקה – מטמא טומאת אכלין. (והא) ופיגול, בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים – אינו מטמא טומאת אכלין. פיגל במנחה – מטמא טומאת אכלין. לא קשיא, כאן – שהיתה לה שעת הכושר, כאן – שלא היתה לה שעת הכושר. היכי דמי דלא היתה לה שעת הכושר? דאקדשינהו במחובר. וליפרקינהו! הניחא להך לישנא דאמר רבי אושעיא: טמאין – נפדין, טהורין – אין נפדין, שפיר. אלא להך לישנא דאמר, אפילו טהורין נפדין, לפרקינהו. השתא מיהא לא פריק. וכיון דאי בעי פריק ליה, שמעינן ליה לרבי שמעון דאמר: כל העומד לפדות – כפדוי דמי. דתניא, רבי שמעון אומר: פרה מטמאה טומאת אכלין, הואיל והיתה לה שעת הכושר. ואמר ריש לקיש: אומר היה רבי שמעון, פרה נפדית על גב מערכתה. הכי השתא? בשלמא פרה, עומדת לפדות היא, שאם מצא אחרת נאה הימנה – מצוה לפדותה. אלא הני מנחות, מצוה לפדותן?! והא לן לפני זריקה, דמצוה למיזרקיה, ואי בעי זרק, וקתני דאין מטמא טומאת אכלין! הכא במאי עסקינן – שלא היתה שהות ביום למיזרקיה. אבל היתה לו שהות ביום, מאי? מטמא טומאת אכלין. אדתני לן לאחר זריקה מטמא טומאת אכלין – ליפלוג בדידה: במה דברים אמורים? שלא היתה לו שהות ביום, אבל היתה לו שהות ביום – מטמא טומאת אכלין! הכי נמי קאמר: לן, קודם שיראה לזריקה – אינו מטמא טומאת אכלין, לאחר שיראה לזריקה – מטמא טומאת אכלין. והא פיגל, בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים, מצוה למיזרקיה,
מנחות קא: